יוהנסבורג. מהערים הכי פחות הגיונית בעולם. ברצינות ותחשבו על זה רגע: עיר של שישה מיליון איש, בלי ים, בלי נהרות קרובים (במקור, היום העיר התרחבה לקרבת כמה), בלי נמל, בלי מקור מים טבעי. ירושלים פי 6. והיא לא שוכנת ליד שום מקום חשוב דתית/היסטורית או ליד איזה דרך אסטרטגית, אלא בלב אחד האזורים היבשים בדרום אפריקה. ובכל זאת, יוהנסבורג היא מהערים הגדולות, העשירות (או יותר נכון, עם עשירים), והטעונות ביותר בהיסטוריה של המאה ה־20. איך כל זה קרה? במילה אחת: זהב. וביותר מילים: המון. המון.

אז מה ההבדל בין מי ברז למים מינרליים? (רמז: בעיקר המחיר, לא המקור) ולמה הצרכן הישראלי אוהב לסנן החוצה את המינרלים שמוסיפים מלאכותית בעזרת כספי הציבור שלו? אזהיר מראש שזה ממש לא תחום המומחיות שלי, אז אתנסח בזהירות: קודם כל, התמזל מזלנו לחיות במדינה בה אפשר לשתות מהברז. זה לא מובן מאליו גם במאה ה-21. זה לא אומר שמי ברז בערי הבירה של המדינות "הלבנות" פה יהרגו אתכם, אלא שאין רגולציה שאפשר לסמוך עליה. בפרספקטיבה היסטורית, זה בלתי נתפס שאנחנו מתקלחים ועושים פיפי על מים באיכות הזו