יוהנסבורג: איך המכרה הגדול בעולם יצר עיר שלא אמורה הייתה להיות

יוהנסבורג. מהערים הכי פחות הגיונית בעולם. ברצינות ותחשבו על זה רגע: עיר של שישה מיליון איש, בלי ים, בלי נהרות קרובים (במקור, היום העיר התרחבה לקרבת כמה), בלי נמל, בלי מקור מים טבעי. ירושלים פי 6. והיא לא שוכנת ליד שום מקום חשוב דתית/היסטורית או ליד איזה דרך אסטרטגית, אלא בלב אחד האזורים היבשים בדרום אפריקה.

ובכל זאת, יוהנסבורג היא מהערים הגדולות, העשירות (או יותר נכון, עם עשירים), והטעונות ביותר בהיסטוריה של המאה ה־20. איך כל זה קרה? במילה אחת: זהב. וביותר מילים: המון. המון. המון. זהב. כמעט חצי מכל מה שחצבנו בכל העולם כולו. אז מה הסיפור שם? סיפור קצר עם הרבה פאן-פקטס, ולא מעט נוט-סו-פאן-פקטס :

בשנת 1886, חבורה של כורים חפרה באדמה תחת שליטה בורית (הולנדים במקור שהשתקעו באזור, עוד נגיע אליהם) באזור שנקרא רכס ראנד (Witwatersrand; על שמו מטבע המדינה ותכף תבינו למה), ומצאה את מה שיתברר במהרה כמרבץ הזהב הגדול והעשיר ביותר בתולדות המין האנושי. ווריד של זהב טהור, חשוף למדי עקב השיפוע הגיאולוגי, שהשתרע לאורך עשרות קילומטרים.

הימים הם תחילת ימי תקשורת ההמונים, ההיסטריה הייתה מיידית, בבהלה גדולה הרבה יותר ממה שהייתה בקליפורניה. בתוך שבועות (!) החלה נהירה של עשרות אלפי הרפתקנים, סוחרים, פועלים, גנבים, מהמרים, בנקאים, ואופורטוניסטים מכל העולם. תוך שנה קמה שם עיירה זמנית של צריפים, תוך שנתיים כבר היו שם רחובות, רכבת, מערכת ביוב בסיסית, וחוק. בתוך פחות מעשור, העיר על פרבריה הכילה כמאה אלף בני אדם, בערך כמו כל שאר מושבות דרום אפריקה. והכל סביב הזהב הבורי.

אבל רגע. מי אלה בכלל הבורים? מדובר בצאצאי הולנדים, שהגיעו לדרום אפריקה במאה ה־17, ועם הזמן נדחקו להתיישב בעיקר באזורים הפנימיים של המדינה, הרחק מהשלטון הבריטי שהלך והשתלט על החוף (והעולם...), וניהל עצמו מקייפטאון. הבורים,שכינו את עצמם אפריקאנרים, ראו עצמם כעם נפרד, קשוח, שורשי, דתי מאוד, חקלאי ומסוגר, עם אידיאולוגיה של התבדלות גזעית. דמיינו את הטמפלרים הגרמנים שהגיעו להתיישב בארץ ישראל, ותוסיפו 100 נקודות קשיחות ומלא מילים עם ח'. הם והבריטים לא הסתדרו, ומהשחורים כמובן שלשניהם לא היה אכפת. וכמו שכל העמים בעולם יודעים, להחזיק משהו שהבריטים רוצים זה...לא נעים.

במאה ה-19 זה גם מסוכן, כשאחרי גילוי הזהב ראש המושבה הבורית צינן את התלהבות אזרחיו כשאמר להם שהזהב הזהב עוד יהיה אסונם, ולוגמי התה בקייפטאון ולונדון התחילו לשאול לשרטט מפות ותכניות. לא ניכנס כאן למלחמת הבורים "הראשונה", אבל הדרך למלחמת הבורים השנייה הייתה קצרה ומדממת. ב־1899, בריטניה הכריזה מלחמה על שתי רפובליקות בוריות עצמאיות – טרנסוול (שבתוכה נמצאת יוהנסבורג) ומדינת אורנג' החופשית. המלחמה הייתה אכזרית באופן שהקדים את זמנו: הבריטים איבדו שליטה מהירה בשטח, והבורים, לוחמים מעולים שהכירו טוב את השטח, ניהלו נגדם לראשונה לוחמת גרילה מודרנית. המילה "קומנדו" מגיעה מהצבא הבורי, ואפילו צ'רצ'יל הספיק ליפול בשבי שלהם כעיתונאי צבאי (ולברוח בגבורה!).

כדי להתמודד עם הבורים, הבריטים (שבתחילה עוד נלחמו במדיהם האדומים המפורסמים, ואז הבינו שזה טיפשי במדבר) שינו אסטרטגיה: במקום להילחם בלוחמים, הם החלו לשרוף חוות, להשמיד יבולים, ולרכז נשים וילדים במחנות ריכוז. כן, מחנות ריכוז. המונח לא הומצא בגרמניה הנאצית, אלא באנגלית, בדרום אפריקה של תחילת המאה ה־20. עשרות אלפים מתו, בעיקר בקרב האוכלוסייה האזרחית. כשיוהנסבורג נפלה לידי הבריטים ב־1900, היא הפכה לבירה הלא-רשמית של כלכלת דרום אפריקה (ואולי אז הגיעו גם הסבים-סבתות היהודים שלכם). תוך זמן קצר הוקמו בה משרדי חברות הכרייה הגדולות בעולם, שווקים, מרכזים פיננסיים, ותחנת רכבת שאמנם לא הביאה אותה לים, אבל הפכה אותה לנמל היבשתי הכי עמוס באפריקה ומהגדולים בעולם.

וכמובן שהזהב המתוק הזה לא חצב את עצמו. לצורך הפקתו היה צורך במאות אלפי פועלים, בעיקר שחורים, שבאו מכל רחבי היבשת. הם חיו בשכונות עוני בצדי העיר, הרחק מהמרכזים הלבנים הנוצצים. מראשיתה, יוהנסבורג הייתה עיר גזעית, מחולקת, ועמוסת מתח. וככל שגדלה, הפערים התעצמו. במאה ה־20, ובעיקר לאחר עצמאותה של דרום אפריקה לאחר התפרקות המושבות פוסט-מלחמת-העולם-השנייה-שהיא למעשה-השלישית, יוהנסבורג הפכה למרכז המשטר הגזעני של האפרטהייד, וגם למוקד ההתנגדות לו. בעיירה סווטו הסמוכה שהפכה לפרבר של ג'ובורג (ככה הקולים קוראים לה) קמו כמה מהמנהיגים החשובים ביותר של המאבק השחור לשיוויון, בהם כמובן נלסון מנדלה. ומה קרה מאז אתם כבר יודעים...

נחזור למים. כדי לספק מים לעיר הזו, נבנו מיזמי הנדסה מההכי שאפתניים באפריקה. תעלות, ותחנות שאיבה שמביאות מים מהרי לסוטו (מדינה אחרת!) מאות קילומטרים משם. הרבה זמן זה עבד, אבל היום גם התשתיות מתפרקות לצד המדינה המושחתת, וכשמשבר המים של דרום אפריקה (ושאר העולם) הולך ומחמיר, מתחילות להישמע שאלות לא נעימות: האם אפשר בכלל להמשיך לקיים עיר בגודל כזה, במקום כזה? (מישהו אמר טהראן?)

התשובה עדיין לא ברורה. אבל ההיסטוריה של יוהנסבורג: מהכיבוש הבריטי דרך הזהב, הגרילה, המחנות, הפועלים, האפרטהייד והמחאה, היא לא רק סיפור של עיר. היא סיפור על איך המשאבים שאנחנו מוצאים באדמה, עיוורים לכל הגיון גיאוגרפי או מוסרי, יכולים לייצר אימפריות, מלחמות, ערים, מלחמות אזרחים, ואולי...גם משהו טוב. מוקדם לדעת.

עד הפעם הבאה,