קרב הטיטנים הנכחדים: סיפורן של ציפורי הענק הניו-זילנדיות

במשך מיליוני שנים שתי ציפורי ענק נלחמו זו בזו - האחת יען בגודל של ג'ירפה והשנייה עיט בגודל של פיל.

הן עשו את זה עד לא כזה מזמן, עד שלפני כאלף שנה שתיהן הוכחדו יחד ע"י שני יונקים שהגיעו לראשונה לאי המבודד והפלאי שלהן – האחד הולך על ארבע, והשני...על שתיים.

 זהו סיפורן של ציפורי הענק הניו-זילנדיות, "מואה" ו"עיט האסט":

credit: John Megahan

ניו-זילנד, הידועה גם כ"הוכחה גשמית שגן עדן קיים על פני אדמות", היא מהמקומות האחרונים שהאדם גילה על פני כדור הארץ. בעוד שלאוסטרליה בני-אנוש הגיעו כבר לפני כ-60 אלף שנה עת הייתה מחוברת יבשתית לדרום-מזרח אסיה, לניו-זילנד המרוחקת באוקיינוס הגיעו לראשונה רק במאה ה-13 אחרי הספירה.

הגענו אליה כ"כ מאוחר כיוון ששני האיים המרכזיים שלה יושבים על חלק מלוח טקטוני אחר לגמרי מסביבתה, למעשה על יבשת שקועה ומובחנת בשם "זילנדיה",כמעט בגודל של אוסטרליה, אשר 94% ממנה מתחת לפני הים – אשר שקעו לפני כמה עשרות מיליוני שנים.

עובדה זו היא הסיבה לכך שעד הגעת האדם, בניו-זילנד היו 0 יונקים יבשתיים, וכל החי בה הורכב מציפורים וחרקים שהתפתחו באופן עצמאי לאורך עשרות מיליוני שנים, ללא התערבבות עם שאר מיני כדה"א, ובעיקר – ללא סכנה שיאכלו אותך על הקרקע. לכן, בניו זילנד מספר רב של עופות חסרי יכולת תעופה, חלקם ללא כנפיים כלל.

בדומה לאיים מבודדים אחרים כמו גלפגוס או מדגסקר, גם בניו זילנד החיות הושפעו מתופעת "Island Gigantism", אשר קובעת כי ללא האילוץ להסתתר מפני יונקים, זוחלים וציפורים משתלטות על שרשרת המזון וגדלות פיזית בצורה משמעותית בהשוואה לקרוביהם ביבשת (באופן מעניין, אצל יונקים טורפים יש תופעה הפוכה של "ננסות איים")

וכאן נכנסים הגיבורים של סיפורנו. ציפורי ה"מואה" היו הזן הגדול ביותר של העופות חסרי התעופה של ניו-זילנד. המואה של האי הדרומי הייתה הציפור הגדולה ביותר שהלכה על פני כדור הארץ, גובהה כ-3.6 מ' (2' ללא הצוואר) ומשקלה רבע טון. היא הייתה אוכלת מצמרות עצים בדומה לג'ירפה, והיה לה רק אויב טבעי אחד –

'עיט האסט' ע"ש החוקר שגילה את שלדיו בניו זילנד במאה ה-19. דמיינו לכם לראות בשמיים צולל לעברכם עיט במוטת כנפיים של 3 מטר, במשקל 12 ק"ג (לציפור טרף!) עם טפרים באורך של 15 ס"מ. וכך במשך מיליוני שנים, המואות שגשגו להן באי הצפוני והדרומי, אוכלות עלים ורצות מדי פעם מעיט האסט מסתער.

והכל השתנה כאמור כשאומת האש, כלומר המאורים מפולינזיה (כן, אלו שראיתם בסרט דיסני "מואנה"), הגיעו לראשונה לאיים. במאות 13-15, כשבאירופה כבר נערכו מסעות צלב ותחרויות אבירים, הגיעו סירות עץ ראשונות לחופי האי הצפוני של ניו-זילנד, ועליהן מעט ירקות שורש אסיאתים ונשק אחד להשמדה המונית – הכלב המבוית.

לאחר עשרות מיליוני שנים של אקוסיסטם עדין ללא יונקים טורפים, הגעת האדם וכלבו (שני טורפי על) לאיים שינו בחדות את המאזן האקולוגי. המאורים צדו את המואות חסרות המעוף עבור בשרן והכינו כלים מעצמותיהן הגדולות. הכלבים שלהם אכלו את אפרוחי המואות ואת ביציהן בקנים, ששכנו על הקרקע ללא שום מחסה או מסתור.

עד הגעת האדם הלבן הראשון לאיים (מה שנקרא באירופאית, "גילוי") במאה ה-17, כל המואות בשני האיים נכחדו, ואיתן נכחד גם עיט האסט, אשר לא שרד ללא מרכיב המזון העיקרי שלו. מספרים שהמגלים הראשונים היו מפליגים ללב ים בשביל לישון קצת בשקט, לאחר שכמעט התחרשו ממשמע מיליארדי הציפורים שאכלסו את האיים.

האירופאים הביאו איתם לאיים יונקים נוספים (טורפים וצמחוניים), שהפרו בצורה דרסטית אף יותר את האיזון האקולוגי, וכיום ממשלת ניו-זילנד מנהלת מלחמות חורמה במיני אופוסומים ושועלים שמשמידים מיליוני ביצי עופות חסרות-מעוף בשנה (הם אפילו מעודדים ציד ודריסה שלהם, זכיתי לראות שלטים כאלה בעיניי)

אז זהו להפעם על איך האדם, הפעם דווקא לא הלבן, וחברו הטוב ביותר, השמידו מערכת אקולוגית ובה קרבות טיטאני-עופות בני מיליוני שנים. והפואנטה? סעו לניו-זילנד, יפה שם.

עד הפעם הבאה,