הפעם ההיא בה פצצות אטום אמריקאיות נפלו על ספרד

בבוקר יום שני, ה-17 בינואר 1966, מדינת ספרד חשה את פגיעתן של ארבע פצצות מימן אמריקאיות, כל אחת עוצמתית פי 70 מהפצצה על הירושימה.

לא, זה לא אירוע בדיוני. אמיתי לגמרי. אמנם הפצצות לא התפוצצו, אך קרינה כן נפלטה, והנזק התדמיתי-כלכלי היה אמיתי בהחלט. זו תקרית פלומרס, ה"אוי שיט" מהגדולים בהיסטוריה:

אבל רגע. כדי להבין איך הגענו למצב הזה, נחזור לאווירת הפרנויה של שנות ה-60. לאמריקאים היה רעיון מבריק בשם "Chrome Dome", בו מפציצי B-52 מלאים בפצצות מימן יטוסו 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, מוכנים למחוק את ברית המועצות בהתראה של דקות אם יום הדין הגיע. סולידי.

הבעיה בתוכנית הזו היא חוקי הפיזיקה והסטטיסטיקה. כדי להישאר תמיד באוויר, מטוסים צריכים תדלוק אווירי. תדלוק אווירי (עוד לפני עידן המחשבים) דורש הרבה קור רוח, דיוק, ואינסוף מזל. סטטיסטית, לאף אחד אין אינסוף מזל, ותאונות אוויריות קורות אחת ל-.

ב-17 בינואר 1966 המזל נגמר. מפציץ B-52 התקרב מהר מדי למטוס תדלוק מעל חופי ספרד. המתדלק התפוצץ באוויר (כל ארבעת אנשי הצוות נהרגו), המפציץ התפרק (שלושה נהרגו, ארבעה ניצלו בנס), והמטען היקר בן ארבע פצצות מימן מדגם B28, התחיל את מסעו הפלאי בתאוצה חופשית לעבר הקרקע.

בפנטגון הטלפון האדום צלצל עם הקוד "חץ שבור" (Broken Arrow) – המינוח הצבאי המכובס לתאונה גרעינית, ואני מתאר לעצמי שהייתה שם אנחת רווחה רצינית כשהבינו שהפצצות לא היו מחומשות, כלומר שלא הייתה יזימה של תגובת שרשרת גרעינית. אבל - בלאגן גדול עוד לפניהם.

שלוש מהפצצות נמצאו די מהר על היבשה ליד הכפר פלומרס (Palomares), מעט מזרחית לגרנדה. אחת צנחה לקרקע ללא פגע. בשתיים אחרות, חומר הנפץ הקונבנציונלי (זה שנועד להפעיל את התגובה הגרעינית) התפוצץ מעוצמת הפגיעה, ופיזר ענן אבק פלוטוניום רדיואקטיבי מעל שדות העגבניות של פלומרס. עוד נחזור לזה.

אבל הדרמה האמיתית הייתה הפצצה הרביעית. היא נעלמה, וצבא ארה"ב התחרפן על האובדן. ההערכה הייתה שנפלה לים, והם הביאו לשטח את מיטב המוחות, המחשבים, הספינות והמתמטיקאים כדי לחשב מסלולי נפילה אפשריים. במשך 80 ימים (!) הם סרקו את הים התיכון ולא מצאו כלום, לאור לחץ בינלאומי היה עצום, ברית מועצות שחוגגת על האירוע, ותיירים שמבטלים חופשות בספרד בהמוניהם.

מי שפתר את התעלומה בסוף היה דייג מקומי בשם פרנסיסקו סימו אורטס (שלימים קיבל את הכינוי המופלא "פאקו דה לה בומבה"). פרנסיסקו ראה את ההתרסקות, ניגש לאמריקאים ואמר להם : "חבר'ה, ראיתי את זה נופל שם". אומרים שהוא בא גם בהתחלה, ושהאמריקאים ביהירות אופיינית נפנפו אותו, אבל בכל מקרה בסוף הקשיבו לדייג, שלחו את הצוללת הקטנה (והמפורסמת בחקר ימים) "אלוין" לנקודה שסימן, ואכן הפצצה ישבה שם על מדף סלע בעומק 800 מ'.

ואז הצוללת הפילה אותה עמוק יותר בטעות, ולקח עוד קצת זמן ומאמץ להגיע, אבל בסוף הצליחו (בתמונה).

אגב, איזה עו"ד אמריקאי הביא לימים את פאקו לבית המשפט של ניו יורק לתבוע "זכות הצלה" לפי איזה חוק הימי עתיק לפיו מי שעוזר להשיב נכס מהים זכאי ל1-2% משוויו, שכאן זה היה כמה עשרות מיליוני דולרים. זה נסגר בפשרה מחוץ לכתלי בית המשפט.

עכשיו כדי לסיים את הסאגה, היה צריך לשקם את התדמית, כי העולם פחד שחופי ספרד רדיואקטיביים. שגריר ארה"ב בספרד, ושר התיירות הספרדי, ירדו לחוף פלומרס מול עשרות מצלמות בקור של החורף, פשטו בגדים, נכנסו למים ושחו. שרדו את זה.

אבל בסופו של דבר, ארה"ב שילמה על הפינוי של כמה מאות טונות של אדמה נגועה מספרד, ושלחה אותן לקבורה עמוק איפשהו בארצות הברית. כמה חקלאים קיבלו גם פיצוי, ועדיין אם תלכו לפלומרס עם מד רדיואקטיביות, תגלו גדרות סביב כמה מקומות שהוכרזו עם קרינה קלה, ומדי פעם עולות כתבות על חלזונות משונים שנמצאו בשדות שם (אמיתי).

מבחינת הפקת הלקחים, שנה אח"כ הייתה עוד תאונה גרעינית דומה מעל גרינלד (שגם היא טויחה יפה יפה, שזה יותר קל כי אף אחד לא גר שם) אבל אחרי זה הפסיקו עם מדיניות ה"תדלוק מטוסים גרעיניים שבאוויר כל הזמן", ועברו להרתעה מבוססת טילים וצוללות. גם טוב.

אז לסיכום, אם היה לכם יום לא משהו... תחשבו על הפעם ההיא שמישהו בטעות הפיל 4 פצצות מימן על ספרד. ומצד שני, תחשבו גם על פאקו, שהפך מדייג עני למוצא פצצות אמיד למדי.

עד הפעם הבאה,