דרום טירול: סיפור הכיבוש הנפלא בעולם

אתמול לפני שנה בדיוק חזרנו לארץ לאחר כחצי שנה בחבל ארץ קסום, כבוש, ומרתק.

הנה הפוסט האישי ביותר עד כה – סיפורו של גן העדן המפוצל - "דרום טירול / אלטו אדיג'ה"

(בונוס: כל התמונות שאינן מפות צולמו על ידי):

אז כאמור, לפני שנה וחצי נסיבות חיי האישיות והזוגיות העלו אותנו בקיץ 21' על מטוס בכיוון אחד לצפון איטליה, באחת מההפוגות מגלי הקורונה שהיכו שם חזק במיוחד (קצת לפני גל האומיקרון והחיסון השלישי, אותו לקחנו כבר שם). אחרי טיסה למילאנו, רכבת לוורונה ועוד רכבת אחרונה – הגענו ל"מחוז האוטונומי של...

...בולצאנו" (כן, ההוא מהווירשטראס, לא יודע מה זה אבל לא מפסיקים לומר לי את זה).

ומעכשיו כל שם יהיה גם באיטלקית וגם בגרמנית, כי עוד רגע תבינו למה, אז בולצאנו-בוזן. מחוז זה, המכונה בגרמנית 'דרום טירול' ובאיטלקית 'אלטו אדיג'ה' ע"ש הנהר העובר בו, הוא חלק מהאזור האוטונומי שכולל את חבל טרנטינו, ממש בצפון איטליה סמוך לגבולה עם אוסטריה.

האזור ידוע באתרי הנופש-קיץ וסקי-חורף שבו (סלה-רונדה בראשם), בתעשייה (חברת הרכבלים Leitner והשוקולדים Loacker) ובחקלאות מתקדמת – יינות ותפוחים. הוא מלא באגמים מדהימים ופסגות מושלגות, כולל התופעה עליה דיברתי של זריחת הרי הדולומיטים בורוד-אדום. אבל איך הגיע לאן שהוא היום?

אז בוא נצלול קצת להיסטוריה. מימי הביניים חבל טירול, אשר נמתח מהגבול עם בוואריה בצפון ועד לאגם גארדה בדרום ובירתו אינסברוק נכללו באדמות האימפריה הרומית הקדושה (כן כן, שהייתה לא..ולא..), כאשר במאה ה-14 נכלל באדמות בית הבסבורג והעלו מס לאדוניהם בווינה. בעקבות התבוסה לנפוליאון, אוסטריה העבירה את טירול לבוואריה, אך קיבלה אותה בחזרה לאחר קונגרס וינה של 1814. אז מה הקשר לאיטליה?

בדרום החבל שכן מאז ומעולם מיעוט דובר איטלקית, רובו באזור העיר טרנטו. בדומה לחבל דלמטיה, לאחר איחוד איטליה, בני הלאום האיטלקי באזורים אלו נשארו בשליטת אוסטריה-הונגריה, והשלטון ברומא קיווה לצרפם אליו. למרות הסכם ההגנה שחתמה עם גרמניה ואוסטריה ב-1882, את מלחמת העולם הראשונה (#לא_הראשונה) איטליה התחילה נייטרלית אך לאחר שמעצמות האנטנט הבטיחו לה את האדמות האוסטריות ובהן איטלקים – איטליה הצטרפה למלחמה לצד בריטניה, צרפת ורוסיה ב-1915. ולאחר כ-3 שנים של מלחמת שוחות אלפינית (היה כיף כמו שזה נשמע) וכמה תבוסות משמעותיות לאוסטריה, איטליה הצליחה לכבוש את כל טירול – עד אינסברוק.

וכאן החבל התפצל בפעם הראשונה. בהסכם סן ז'רמן שחילק את האימפריה האוסטרו-הונגרית ז"ל, הוחלט שכל מה שצפונית למעבר ההרים ברנר נשאר אצל אוסטריה, וכל מה שדרומית לו עכשיו חלק מאיטליה – וכעת חל היפוך, מיעוט דובר גרמנית (אך 90% מאוכלוסיית דרום-טירול) צורף בעל כורחו למדינת לאום איטלקית.

ומכאן העניינים רק התדרדרו, כי עם עליית הפאשיזם באיטליה של שנות ה-20, הוחלט על "איטליזציה" של החבל כולו – בירת החבל היא טרנטו ולא בולצאנו, שמות איטלקים לכל אדם/כפר/הר בעלי שם גרמני (ומכאן השמות הכפולים לכל דבר עד היום), איסור על שימוש רשמי בשפה הגרמנית (ואיסור גורף על המילה "טירול"!) ועידוד הגירה איטלקית פנימה וגרמנית החוצה.

בהסכמים בין היטלר למוסוליני, הוחלט שדוברי הגרמנית יעברו לשטחי הרייך, שלא יכלול את דרום טירול (אנקדוטלית – אלו שעברו שוכנו במערב פולין ובקרים הכבושות, רובם לא חזרו/שרדו את המלחמה). את יהודי המחוז גירשו למחנות ביחד עם שאר יהדות איטליה. עם כניעת איטליה ב-43', דרום טירול נשלטה דה-פאקטו ע"י גרמניה הנאצית, וכך נשאר עד לכניעת גרמניה במאי 1945.

לאחר המלחמה לא איטליה ולא אוסטריה היו בפוזיציה של לדרוש דברים, אז המערב החליט עבורן שהגבול יעבור עדיין בברנר – עם צפון טירול אוסטרית ודרום טירול איטלקית, אך כחבל דו-לאומי עם מעמד שווה לשתי השפות. חיכוך מתמיד בין האוכלוסיות עד כדי פעולות טרור של המיעוט דובר הגרמנית שחש מדוכא הביאו את המדינות לבית הדין בהאג, שהביא ב-1972 (מומש רק ב-92) להסכם שהיה מקובל על הצדדים, ועם הקמת האיחוד האירופי כיום מצב העניינים הוא כזה:

מחוז דרום-טירול/אלטו אדיג'ה-טרנטינו הוא מחוז אוטונומי בשטחי איטליה, אשר מעביר לרומא רק 10% המסים אותם הוא אוסף. כמו כן, ביחד עם מחוז טירול האוסטרי הוא "יורו-ריג'ן" אחד עם ייצוג אחיד בבריסל (עם כמעט 0 סמכויות, אבל ניחא).

כיום כ-60% מאוכ' החבל דוברת גרמנית, כאשר באזורים הכפריים זה יותר קרוב ל-100%. עדיין יש קולות שקוראים להתאחד עם אוסטריה (ותולשים את הירוק מהדגל האיטלקי, שישאר רק האדום-לבן האוסטרי), אבל בגדול נראה שטוב להם ככה בתור המחוז הכי עשיר (בפער) בכל איטליה, ואחת מהעשירים ביותר באירופה עם רמת הפיתוח האנושי מהגבוהים בעולם.

אז איך זה לחיות בבולצאנו? בגדול גן עדן של רמת חיים אוסטרית עם ניחוחות מטבח ומוסר-עבודה איטלקים (מסעדות סגורות בצהריים וב-7 בערב העיר הולכת לישון). אנחנו גרנו בעיר העתיקה דוברת-הגרמנית, קו ראשון לאחד משני הנהרות החוצים את העיר, באזור שאסור בו כניסה של מכוניות פרטיות וכל האוטובוסים חשמליים/מימן, ו-2 רכבלים במרחק הליכה כלולים ברב-קו המקומי. בכנות? מתגעגע מאוד.

אז זהו בגדול סיפורו של דרום-טירול, ואני מאוד מאוד ממליץ לכם לבקר בו ולחוות בגוף ראשון את הקסם שבו.

עד הפעם הבאה,