האי הדרום מרכז אירופאי: סיפור תעלת הריין-דנובה

הפוסט הבא ינסה לשנות את עולמכם מן היסוד וקצת לנער קונספציות גיאוגרפיות.

בסופו אני מקווה להצליח לשכנע אתכם שהחלק הארי (כלומר העיקרי, לא הנאציונל-סוציאליסטי) של דרום-מערב אירופה (פורטוגל + ספרד + צרפת + איטליה + בלגיה + כמה city states + קצת מאוסטריה וגרמניה + קצת מהונגריה + כל הבלקן) הוא למעשה...אי!

לפי ההגדרה שתהיה הכי נוחה לטיעון שלי, 'אי' הוא "שטח אדמה אשר מוקף מים מכל קצוותיו, קטן יותר מיבשת וגדול יותר מסלע". כאשר שטחים המופרדים בתעלות מלאכותיות לרוב לא נחשבים כאיים...

אבל! אם אני מסוגל להיכנס לסירה בים הצפוני, להפליג רצוף מנמל רוטרדם שבהולנד עד לנמל קונסטנצה שברומניה על גדות הים השחור *מבלי לעבור בים התיכון*, הרי שהקפתי את האי-הדרום-מערב-אירופאי! (מוזמנים להציע שם קליט יותר...אולי "רומא 2.0").

כיצד זה אפשרי? הכל בזכות תעלת "ריין-מיין-דנובה".אז מה הסיפור של התעלה הזו?

הדנובה הוא הנהר הארוך באירופה (לא כולל רוסיה...), כמעט 3000 ק"מ מנביעתו בדרום גרמניה ועד לשפך שלו בים השחור בין רומניה לאוקראינה. באדיבותו הוא מקל על סוכני נסיעות למכור חבילות אובר-פרייסד של "אירופה הקלאסית" בכך שהוא עובר דרך וינה, ברטיסלאבה, בודפשט, בלגרד ועוד.

מקור שמו כנראה נובע מהמילה הפרוטו-אינדו-אירופית לנהר - "דאנו", ממנה ככל הנראה הגיעו גם השמות לנהרות דון, דנייפר ועוד.

במשך רוב ההיסטוריה המתועדת הדנובה שימש כציר ראשי של שינוע סחורות, אנשים וצבאות לאורך מרכז ודרום-מזרח אירופה, והוא כמובן שימש כגבולה של האימפריה הרומית בינה לבין כל העמים הסלאביים והגרמאניים שלא זכו לשחרור המשעבד הרומי.

הריין הוא הנהר הארוך במערב אירופה, גבול רומי מפורסם נוסף שאורכו כ-1200 ק"מ. הוא מתחיל באלפים השוויצרים-איטלקים, וזורם צפונה בעיקר דרך גרמניה עד לים הצפוני בהולנד. יש לריין מספר יובלים גדולים, כאשר זה שמעניין אותנו בעיקר הוא ה"מיין".

המיין נובע בהרי בוואריה וזורם בין מדינות גרמניה עד שמתחבר לריין. העיר הידועה ביותר ששוכנת על גדותיו היא פרנקפורט, אשר שמה המלא הוא Frankfurt am Main ("על המיין"; שלא תתבלבלו עם סן פרנסיסקו, שהיא "על המים").

עוד בימי הביניים, כאשר תחבורת נהרות הייתה הרבה יותר מהירה ובטוחה מתחבורה יבשתית, עלה הרעיון לחבר בצורה מלאכותית בין הנהרות האדירים האלו כדי לקצר את המרחק בין מערב למזרח אירופה.

שלל סיבות פוליטיות וטכנולוגיות מנעו את מימוש הרעיון בכמה מאות שנים, אבל במחצית השנייה של המאה ה-20 הטכנולוגיה כבר הייתה קיימת, ובשעה טובה עמי אירופה פסקו לרגע מתחביבם הנודע לרצוח האחד את השני, מה שעזר להתגבר על המכשולים הפוליטיים.

החלק הראשון בפרויקט השאפתני (שעוד לא ידע שהוא כזה) היה "תעלת דנובה-הים השחור", תעלה באורך 95 ק"מ שנחפרה ברומניה הקומוניסטית, המחברת בין נמל פנימי שעל הדנובה לנמל קונסטנצה שעל הים השחור, חוסכת 400 ק"מ של הפלגה נוספת לאורך הדנובה ומאפשרת לכלי שיט מסיביים יחסית לעבור לאורכה.

העבודות על התעלה התחילו ב-1949, נפסקו ב-1953, חודשו ב-1976 (הכנס בדיחות מוסר עבודה של פועלים רומנים כאן) ביוזמת הרודן צ'אושסקו והסתיימו ב-1984. במהלך העבודות נחפרה יותר אדמה מבתעלת סואץ או פנמה!

החלק השני הוא תעלת המיין-דנובה שבבוואריה, שאפשרה מעבר לכלי שיט בין הדנובה למיין ומשם לריין ולים הצפוני (ידועה גם כ"תעלת אירופה"). החפירות התחילו בגרמניה בשנות ה-70, התעכבו רבות ולבסוף בשנת 1992 נפתחה התעלה שבאורך 171 ק"מ.

מכיוון שהתעלה מחברת בין הנהרות בשטח הררי, היא מורכבת ממערכת מסועפת של גשרי-מים ומעליות-מים, שמתמלאות ומתרוקנות כדי לשנות את גובה הספינה (בדומה לתעלת פנמה). המעלית הגבוהה ביותר מעלה את כלי השיט לגובה של 406 מ', הנקודה הגבוהה ביותר בכדור הארץ בה מפליגים כלי שיט מסחריים גדולים.

בהתאם לחזונות ופרויקטים גרנדיוזיים אירופיים אחרים, כיום בעידן של טיסות זולות וכבישים מהירים אין טעם ממשי בתחבורת אנשים לאורך התעלות. אבל בשנה ממוצעת משונעים בהן למעלה מ-5 מיליון טון של סחורות, כמות שקולה ל-250,000 משאיות מלאות (את חישובי הפחמן לא טרחתי לעשות אבל נשמע עדיף).

אז בפעם הבאה שמישהו מספר לכם שהיה בחצי האי האיטלקי או האיברי, תזכירו לו שזה בכלל "חצי אי של אי!" (ושחצי של חצי זה חה, וחצי של זה אין כזה דבר).

אז מצטער אם ניפצתי את כל מה שהאמנתם בו. ומוסר ההשכל? עם מספיק זמן, כסף השקעה ורצון – האנושות ממש טובה בפרויקטים ממש גדולים. סמכו עליה.

עד הפעם הבאה,