על הווליום, או: אוזניות מבטלות רעשים למציאות

הווליום פה בלתי נתפס. כן, גם כמובן של הצפירות והאזעקות והמשאית שכל בוקר חונה לי על המדרכה מול הבית ומה אכפת לו שנייה לדומם מנוע כשהוא פורק סחורה.

אבל לא לזה אני מתכוון.

אני מדבר על הווליום של המציאות. ווליום מחריש של אירועים, לא לפי קצב או לחן. קקפוניה של רעש. כאילו כולם מסביב מתחרים לא מי הכי נעים או הרמוני או נכון. אלא מי הכי חזק. מי הכי רועש.

מכירים את זה שיש איזה מאוורר או משהו שעושים רעש לבן ברקע, ושמים לב לזה רק כשהרעש נפסק?

שבלי ההיעדר, לא מבחינים ביש.

ככה אני מרגיש חודשיים אחרי שחזרתי מחודשיים טיול בחו"ל. זה לא כזה הרבה זמן, אבל מספיק לאוזניים ומוח להתרגל לווליום-מציאות אחר.

ווליום, כשמו, הוא נפח. מה ממלא נפח? גז וצלילים.

כמה הרבה גז. כמה מעט צלילים.

איזה קטע זה הא, שאפשר לעצום עיניים, אבל לא אוזניים.

אפשר אפילו להיות שקועים בתרדמה, אמיתית או מטאפורית, אבל הרעש נכנס לנו למוח ולתודעה אם נרצה או לא.

איזה דבר זה אזניות מבטלות רעשים!

כמה יפה זה להגיד באנגלית - active. noise. cancellation.

סופסוף קצת אקטיביות בחיים! ברכבת, בטיסה, בחדר קטן מדי ל8 מיליאומניקים נוחרים, בהליכה ברחוב התמ"אות. פתאום יש חוצץ בין העולם הפנימי לחיצוני. פתאום אפשר "לעצום אוזניים".

ואולי זה לא טוב?

נהההההההההההההההה.

זה מדהים.

לא רק שזה טוב, אני רוצה כזה גם לווליום הלא פיזי, לווליום של המציאות. לסנן אקטיבית את הרעש מהתודעה שלי.

אזניות מבטלות רעשים למציאות זה להפסיק את הנוטיפיקציות בטלפון. לא רק של אתרי החדשות (שזה ממש מטורף אם יש לכם), של הכל.

נו, את פיקוד העורף תשאירו, בסדר. אבל כל השאר - תדעו כשתסתכלו. כשתרצו. לא כשהרעש מגיע.

אזניות מבטלות רעשים למציאות זה לא לצרוך אולפנים.

אני לא אומר לכם להיות יען ולא לדעת מה קורה. אבל האולפנים לא מספרים לכם בכלל מה קורה, הם מספרים לכם מה להרגיש על מה שקורה.

ובדרך כלל זה יהיה כעס, או חרדה, או עצב, או גם גם וגם. ANC on!

אזניות מבטלות רעשים למציאות זה לעמוד בתור כמה שפחות.

חלאס, החיים קצרים וזו כולה פסטה.

לכו לסלטייה, לכו לשווארמה, לא משנה מה. חלאס להמתין לאוכל עם ריר בצד הפה וכרטיס סיבוס ביד כמו בחוות פיטום.

אבל אם כבר תור, למשל באוטו, אמ"ר למציאות זה לקחת אותו ברוגע. אתם הפקק. לא לכעוס.

וכן, אזניות מבטלות רעשים למציאות זה להפחית משמעותית את בור השופכין שנקרא רשתות חברתיות...כן [שחר], גם את זו.

לכתוב, קצת. לקרוא, קצת.

לגלול - די. לריב עם בוטים זה כמו לראות מזרק אנונימי ברחוב ולהגיד "היי, זה מה שהזרוע שלי צריכה עכשיו!".

מיקרו-דופמין זה סם חזק ומסוכן.

אבל אין באמת אזניות מבטלות רעשים למציאות, כמו שאין באמת פואנטה מוגדרת לכל הטקסט הזה.

חלקו משאלת לב לחזור למציאות פשוטה יותר שהייתה פעם, חלקו פחד/תקווה מהמציאות הבלתי אפשרית הנוכחית, וזו שמחכה לנו בתור.

אבל אם כבר תור...שתחכה בסבבה. עם אזניות...

שלא נקפא. שלא נשתגע.