המרדף
- shacharlotan
- 7 באוק׳ 2023
- זמן קריאה 2 דקות
"ארץ טובה שהדבש בעורקיה
אך דם בנחליה כמים נוזל.
ארץ אשר הרריה נחושת
אבל עצביה ברזל."
זה לקח קצת זמן והמתנה ברכבות וטיסות, אבל הצלחתי להגיע לארץ. סלחו לי על העיסוק בעצמי בזמן משוגע שכזה, כי למי אכפת כרגע ממאמץ וקושי, אבל נידונתי לחוות את העולם רק דרך עיניי, ולכתיבה סגולות תרפויטיות עבורי.
"ארץ אשר מרדפים קורותיה,
אלפיים דפים ועוד דף,
עד שנשרף
עוד מעט כל חמצן ריאותיה
בגלל מרוצת המרדף"
בטיסה הקצרה והמתוחה מקפריסין, שנדחתה עוד ועוד עד שיצאה, הצלחתי להירדם לראשונה מזה 36 שעות. לדעתי רק לדקה או שתיים אבל פתאום קמתי ולא הבנתי איפה אני ומה קורה.
ואז ראיתי את שכנתי למושב מדחיקה בכי ומזילה דמעה ונזכרתי בכל. זו הייתה שניה של שיכחה מתוקה מאוד.
"ארץ אשר ירדפוה אויביה
והיא את אויביה תרדוף במרדף.
היא את אויביה תשיג, אך אויביה
הם לא ילכדוה בכף."
הגעתי בשישי בלילה לבקר קרובים אהובים בלונדון, ובשבת בבוקר התחיל זרם החדשות הנורא. אף פעם לא הרגשתי ככה חסר אונים, מושפל, חלש, רחוק ותלוש. המוח לא הצליח לקלוט מה שהוא רואה. רפרשתי טוויטר וטיסות עד שהצלחתי למצוא משהו, ויצאתי לדרך בשביל האשליה שבתחושת שליטה כלשהי - אם להיות עמוק בזבל, לפחות בנסיעה.
"זו הרואה את חייה מנגד
תלויים כעלה הנידף.
היא יראה,
אבל כמו לא היתה כלל מודאגת
תמתין עד לתום המרדף."
כ-5 שנים שירתתי בעוטף עזה בצומת אורים. אני לא יודע להסביר את המחדל שהתרחש וזה לא חשוב כעת. יהיה זמן לזה. עכשיו הזמן להגן. ואז לתקוף. ואז לתחקר. ואז לשקם.
הלב נקרע לגזרים למראה התמונות והשמות, ויוצא למשפחות ובני/בנות הזוג של כל חבריי ומשפחתי שגויסו.
אתמול היה היום הנורא ביותר שזכור לי. כנראה הנורא בדורי. אולי בכל הדורות האחרונים.
"תום המרדף מסתתר בנקיק
ומצפין את פניו במחבוא, במחבוא,
אך לסופו הוא יבוא כמו השמש
אשר ממזרח היא תבוא."
הימים הבאים יהיו קשים גם. כולנו על קוצים, בחרדה וכעס ודאגה ועצב ותסכול והשפלה. את כל תעצומות הנפש של חיינו נידרש לתת עכשיו. המדינה שהייתה לנו איננה עוד.
במקומה תצמח אחרת, שאני לא יודע להגיד אם תהיה טובה או רעה יותר. אבל בטוח אחרת.
ההבנה הזו מקלה עליי ומאפשרת לי לעשות את השיפט המחשבתי הדרוש למשימתיות - כי הרצון לשחזר את שהיה יכול להביא רק תסכול. אציע בצניעות המתבקשת לכל אחד שמרגיש מסוגל, למלא את הזמן הקרוב בעשייה כלשהי. מלתרום דם ועד להכין משלוחי מנות לחזית. העשייה מונעת יאוש.
"אז לא יותר אמהות תקוננה
ולא על בניהם האבות,
כן הוא יבוא
ורגלינו עד אז לא תלאינה
לרדוף בעקבי התקוות."
וחייב לסיים בתקווה. כי אחרי השנה הנוראית הזו נזכרתי במטוס במה ובמי אנחנו. ראיתי אנשים שעזבו הכל ובין תיאום לוויה למילואים מציעים נחמה אחד לשני.
המערכת אכזבה אותנו. אבל האנשים פה טובים ומסוגלים לכל. המון קונספציות ואשליות התנפצו במחיר בלתי נתפס, אבל מתוכן שב לזהור גרעין של אמת מוחלטת שכמעט נשכח - חיינו כאן ראויים לחיותם ולהגנה עליהם.
מתוך הכאב והעצב וקינת האמהות והבנים, ננקום ונקום.
שמרו על עצמכם ועל ארצנו. אין מישהו אחר שיעשה את זה.
[שיר "המרדף" מאת ירון לונדון, ביצוע חווה אלברשטיין, לחן נחצ'ה היימן]
פורסם במקור בדף הפייסבוק האישי
8 באוקטובר 2023
תגובות