מחשבות של אחרי מלחמה: על מה יכול להשתקם, מה אולי, ומה לא

בדצמבר 2023 אביתר בנאי הוציא את השיר "אחרי החגים", שהולך ככה:

"אחרי החגים

אחרי המלחמה נתקע בשופר תרועת ניצחון

שברי זיכרון

נצום

נתפלל

נשב בסוכה

נרקוד עם דגלים

הכל מההתחלה

לזכר החגים שנשכחו המומים מוטלים בצידי הדרך לצד בנינו ובנותינו"

אני נחשפתי לשיר לראשונה בנסיעת אוטובוס בגבול ארגנטינה-צ'ילה בינואר 2025, בין מילואים לעבודה חדשה, ומיד הוא העלה בי דמעה.

אז הנה זה הגיע. אחרי החגים ואחרי המלחמה. עוד לא ברור מספיק אם היא באמת נגמרה, לוחמינו עוד מעבר לגבול וגופות חלק מחטופינו עדיין בידי חמאס. ובכל זאת, אין עוד חטופים סובלים בשבי האויב. אולי יותר נכון לומר "המלחמה נגמרת", כמו כל דבר - לאט לאט ואז מהר מהר. היסטוריה נכתבת בקצב שיא מול עינינו וקשה מאוד לעמוד בקצב. אני מנסה מצד אחד לא לצפות יותר מדי לחזרה לשגרה ומצד שני אי אפשר שלא להתחיל להרגיש את החמצן ממלא שוב את האוויר.

אז כדי לעשות לעצמי קצת סדר ולהעסיק את המחשבות, הנה רשימה קצרה (ביחס אליי..) של אחרי החגים ואחרי המלחמה, של מה אני חושב שישתקם, מה אולי, ומה לא. בסוף גם איזו פנייה אישית.

מה שישתקם

• הפרחים והעצים והנחלים וההרים. חלק התעקמו קצת, חלק התעוותו וחלק נשרפו מההפצצות ומהכלים הכבדים. אבל יגיע עוד חורף והגשם ישטוף ויפסל את האביב הבא מתוכו. האדמה תפרח, העצים ינביטו. בצפון זה כבר התחיל. עכשיו גם בדרום. הטבע ישתקם. כמה שלא ננסה להפריע לו, הים והרוחות יחדשו את חולות הנגב המערבי, שהיו כאן הרבה לפנינו ויהיו כאן הרבה אחרינו, ואין להם מושג מה זה קו צהוב או גדר שעון או ציר נצרים.

• השגרות*. ארוחות החג והשישי, ללכת לסופר, בירה עם חבר. טסט לאוטו, בדיקת דם כי מתי בעצם עשינו פעם אחרונה. שוב אפשר סתם...לחיות....? זה עוד מותר הדבר הזה? היכולת האנושית לחזור לשגרה, להתרגל למצב חדש, היא הכוח הצפוי והחזק ביותר שנתקלתי בו. ולטוב מתרגלים מהר יותר.

• האוויר*. שוב יהיה בו את אחוז החמצן הנכון, ויהיה אפשר לקחת נשימה מכל הלב ולהרגיש את הריאות מתמלאות ומתרוקנות. סופסוף ורידונים קטנטנים יצליחו להעביר את מלוא החמצן מהריאות אל הלב אל שרירי הלחיים, ולייצר חיוך אמיתי ומלא שחוק על השפתיים. בשנתיים האחרונות האוויר היה מקולקל. ההרכב שלו השתבש לגמרי, והאוויר התקול פשוט לא איפשר לחייך, או לצחוק מכל הלב. עכשיו יהיה אפשר. ונשבע שמאז שהם חזרו גם האוכל טעים יותר והשמיים כחולים יותר.

• להתלונן. לא רק לחייך ולצחוק, גם להתלונן מכל הלב לא היה אפשר בשנתיים של מלחמה. הכל הוכנס מיד לפרופורציה אסונית. ואיך אפשר בכלל להשוות. עכשיו נוכל לחזור לתרגל את הספורט הלאומי שלנו.

מה שאולי ישתקם

• היישובים. הלוואי שכן אבל מי יודע. זה תלוי בתושביהם הגיבורים, שעברו את הנורא מכל והופקרו עד בלי די ואין אחד מביניהם שהשכול לא ביקר. מבין החיים כמובן, חלק עזבו כבר, חלק מחכים לחזור. חלק חדשים רצו להצטרף לסיפור השיקום, אבל עצם נוכחותם משנה את הסיפור הקודם, אותו אי אפשר לשחזר. בישובי הצפון יש יישובים עם 50% חזרה, וכאלו עם 120%. מניח שכך יהיה גם בדרום. ימים יגידו.

• הפוליטיקה. זה כבר תלוי בנו, ובפוליטיקאים, ובתקשורת. בהינתן הימים האחרונים והיכולת האולימפית שלנו להתאבסס על הלא-פואנטה, קשה לי להיות אופטימי. אבל אני גם מסרב להיות פסימי, אחרת אי אפשר לדמיין עתיד טוב יותר כאן. אז נישאר ב"אולי". אני אשתכנע שאנחנו בכיוון הנכון ביום בו יוחלף חבר הכנסת האחרון שעוד כיהן בתפקידו ב-6.10.23. היום הזה קרוב יותר משאנחנו חושבים.

• מקומנו בקרב האומות. לא יודע אם שמתם לב, אבל זו לא התקופה הכי נעימה להיות ישראלי בחו"ל. חלק מסיבות שקשורות בנו, חלק לא קטן בכלל מסיבות שקשורות בהם ובשינויים שחלים שם. לכן אני שם את זה ב"אולי", כי מלכתחילה זה לא בשליטתנו, אבל אין ספק שאפשר להתאמץ עוד קצת גם בחזית הזו.

• צה"ל ומערכות הביטחון. וגם כאן זה יתחיל כשאחרון האחראים, גם אם בחידלון ולא בזדון, לא יופקד עוד על ביטחוננו. אנחנו עוד רחוקים מדי מתחקירי האמת-אמת. יש כשלונות שלא ניתן לכפר עליהם, גם בגבורה אוחרת. את הבושה שנצרבה בחיל המודיעין היקר לי עד מאוד, לו הקדשתי כמעט מחצית מחיי הבוגרים עד כה, לא יהיה אפשר למחות (וגם לא צריך), אבל את הגוף החיוני עוד אפשר להציל. חייבים.

מה שלא ישתקם (לפחות לא לגמרי)

• המתים. והפצועים. בנפש ובגוף (ודווקא לראשונים אני דואג יותר). החטופים ששבו מלב האפלה. וכמובן משפחותיהם - הורים, אחים, סבתות, ילדים, בנות זוג. אלפי, אולי עשרות אלפי ישראלים סביבנו שאת החורים בחיים אי אפשר יהיה לסגור לעולם. מי מאסון, ומי מהבודדים שמשהו בהם עוד יתגעגע דווקא לסכנה ולא ימצא עצמו בשגרה בלי טירוף. מי יתן ותגיעו ל-99% שיקום מלא, אבל לצערי למאה אי אפשר. פעם (לפני המלחמה) בלוויה של חבר קרוב מהשירות חשבתי על איך זה שלכאב אין "חוק שימור". יש ממנו כ"כ הרבה, ונראה שאפשר שיהיה ממנו עד אינסוף. הוא נוצר ומועבר, ולפעמים דוהה ודועך. אבל לא נעלם. פחות אבל עוד כואב. ליבי עם כל מי שאיבד קרוב, בין אם נפל ובין אם השתנה עד בלי היכר, והנה המקום להסביר את ה-* מלמעלה, כי עבורכם השגרות והאוויר לא ישתקמו לעולם. כמה שזה עצוב.

• תחושת הביטחון והאמון במערכת. אני כותב ומוחק את השורות האלו שאצלי בראש כבר שנתיים, ודמעות מחניקות לי את הגרון. אבל זו האמת. לעולם לא אוכל לסמוך עוד בלב שלם מוחלט ושקט על צה"ל ומדינת ישראל שיגנו עליי ועל קרוביי. אולי עוד כמה עשורים אצליח להגיע ל-99%, אבל למאה לא. זו הייתה אשליה מתוקה וחמימה שהחזקתי מינקות ועד הצפייה בסרטוני ניר עוז. אטייל בגבולות, אולי גם אגור בהם. אבל בכל מקרה בו אראה גדר, אדע שיש סיכוי שאינו 0 שמפלצת תגיע מהצד השני ותנסה לטרוף את אהוביי, ואף אחד לא יגיע בזמן לעזור. הטראומה הכ"כ יהודית-גלותית הזו מערערת לי את הישראליות-ציוניות ברבדים הכי עמוקים, ואסור שתעבור לדורות הבאים.

• אשליית המציאות. בימים הראשונים למלחמה כתבתי לעצמי משהו על 'מחיר האכזריות' שכנראה שנדרש לשלם עבור החיים כאן, אולי עבור החיים בכלל. אולי יום אחד אפרסם גם את זה, בכל מקרה לא עכשיו. אבל משהו שהתחוור לי אז בעוצמה היה שזה לא שהעולם נהיה פתאום אכזר כל כך, אלא שזה הוא העולם. מה שהתנפץ היה האשליה, לא המציאות. וכן, גם אנחנו היינו אכזריים בצורה שלא תיאמן בשנתיים האלה. גם זה מחיר נורא לשלם, ואני לא נכנס כאן להצדקות או לשיפוטים. זו המציאות. זה העולם. אם לא חוויתם את זה מאף צד, המקבל או הנותן - אשריכם. באמת (למרות שאין לי הרבה סימפטיה לכל אנשי ה"לא בשמי". הלוואי שהיה אפשר לבחור מי עושה מה בשם מי. אי אפשר). הלוואי גם שיכולתי להיכנס שוב לאשליה הנעימה הזו שכל אדם טוב ביסודו ושכולנו בסופו של דברים רוצים רק לחיות בשקט. הקונכייה המחשבתית הזו התנפצה לאלפי רסיסים.

לסיכום

תהילת עולם והערכת עולם לכולכם, לכולנו, כל אחד ואחת שלחמו את דרכם לשרוד ולהצליח גם איכשהו לחיות בשנתיים האלו. במלחמה נלחמים, מה לעשות. באויב, בכיכרות, בצמתים, בשדים. כל אחד והלחימה שלו בתוך המלחמה של כולם. ברור שהאתגר לא זהה ולא שווה, וגם לא הכתפיים שנשאו בעול. הן אף פעם לא. תודה אישית אינסופית לכל מי שחצה גבול וסיכן את חייו עבורנו.

אבל אם הגעתם עד לסוף החפירה הזו, אז גם הגעתם (טפו טפו) לסוף המלחמה הארוכה בתולדותינו. ראיתם בהתרגשות אמיתית את (רוב) חטופינו חוזרים, מי על רגליו ומי בארון. ירו עליכם טילים מאיראן עד תימן. חוויתם ב-104 שבועות יותר אירועים פסיכיים משרוב תושבי העולם יחוו ב-104 שנים. ושרדתם לספר.

אשריכם ופנקו עצמכם במשהו נחמד. מגיע לכם 3>

"לזכר החגים שנשכחו המומים מוטלים בצידי הדרך לצד בנינו ובנותינו"