הרועָה שנשכחה: סיפורה המופלא של ברברה פרופר ז"ל

כל מי שעובר ליד שדה בוקר נתקל בשלט לכיוון "חניון הרועה", ולידו עובר נחל באותו השם.

רבים חושבים שמדובר ברועה-גבר והוגים בצורה שגויה את השם, אבל אלו שיתמקדו בשם באנגלית (וכיום גם בעברית, וראו בסוף בזכות מי) יראו שדווקא מדובר ברועה-אישה.

מעטים עוד יותר מכירים את הסיפור של אשת החיל המרשימה והחלוצה שנרצחה במקום זה לפני 72 שנים, והונצחה ללא שם.

זהו סיפורה הנשכח והמרתק של ברברה פרופר, שהורכב מפיסות מידע ברחבי האינטרנט:

 "...ופתאום, מהרחק, מבקעה נדחת. משם נערה אלמונית לאל"

נסיבות הולדתה תעלומה. בשנת 1930, ככה"נ בדרום גרמניה או בשוויץ, נולדה תינוקת להורים לא ידועים. יש האומרים שאמה הייתה יהודייה שמסרה אותה לאימוץ לאחר חוקי הגזע של 1933. בכל מקרה אין איש חי וכנראה גם לא רשומה כלשהי שידעו להצמיד בינה לבין הוריה הבילוגיים. [הערה אוחרת: דווקא טעיתי פה, ויש בהחלט מישהי כזו. ראו בהמשך הסיפור!]

"...דרך גיא, דרך הר, דרך לילה ושחר, פורצת, קמה ארץ ישראל..."

בשנת 1934  הגיעו מא"י חזרה לארץ הולדתם שבשוויץ הד"ר עמנואל פרופר, מנהל ביה"ח משגב לדך (ונשיא לשכת הבונים החופשיים בא"י), ואשתו יוהנה, במטרה להרחיב את משפחתם חשוכת הילדים. השניים אימצו את ברברה והביאוה לארץ, לגדול בביתם הירושלמי לצד בת מאומצת נוספת שעם השנים חזרה למשפחתה.

"...ארץ ישראל כבדת הראש והסוררת, אשר לא יכילוה ארבעה כתלים..."

ברברה גדלה כבת אצולה בוילת המשפחה ברחוב הנביאים בירושלים, למדה בבית הספר ע"ש אוולינה דה-רוטשילד ובשעות הפנאי זכתה לחינוך שוויצרי לא טיפוסי לתקופה ולמקום – שיעורי צרפתית, רכיבה על סוסים, נימוסין של מסיבות תה ועוד. עם פרוץ המלחמה שלחוה הוריה ללמוד בשוויץ תרגום ושפות, שם השלימה תואר באוני' נושאטל.

"...ארץ ישראל שאין לה תקנה, כי אם להיות תמיד במקום הסכנה..."

ב-1950 חוזרת ברברה לישראל הצעירה, מתגייסת לצה"ל (על אף שלא הייתה חייבת), ומוצאת את מקומה במחלקת המודיעין (עוד לא חיל; כנראה בשל מומחיותה בתרגום). במחלקה היא פגשה את בוגר הפלמ"ח חגי אבריאל – האיש שישנה את חייה.

במאי 52' אבריאל משכנע את ברברה להצטרף אליו ועוד 11 צעירים-חלוצים להקמת חווה חקלאית ראשונה בנגב – שדה בוקר.

"...ארץ ישראל התמהונית והאמיצה, ארץ ישראל החלוצה..."

בחודשים הראשונים גרו חברי הגרעין באוהלים ארעיים, עד שבנו לעצמם צריף מטבח ועוד שני צריפים לגור בהם. משרד החקלאות ראה בעין יפה את פועלם, ונתן להם עדר כבשים קטן ומעט תרנגולות לצריכה עצמית – לא מעט בימי הצנע של אז, וברברה התנדבה להיות רועת הצאן של העדר.

חבריה לגרעין תיארו את "ברברה הרועה - כמה לא התאים לה תפקיד זה! בעדינותה הפיזית ובמעודנותה התרבותית היא השתייכה יותר לסלונים הספרותיים באירופה מאשר לחזית הקשה של הנגב. אבל היא מילאה את תפקידה באומץ ובנחישות, ממוזגים באותו חוש ההומור הלגלגני שלה" והיא טיפלה בכבשים במסירות ואהבה.

אבל היא הספיקה למלא את תפקידה רק כשלושה שבועות.

"...חולפת על פנינו זו רועת העדר, כמעולם אחר. אשר עודנו כאן."

ב-23 בספטמבר, מעט לאחר שנפרדה מחבריה לרעות את העדר, נשמעה יריה מאחד הואדיות. כשרצו לשם חברי הגרעין, מצאו את ברברה גוססת, לצידה הספר "מבעד למראה ומה אליס מצאה שם" של לואיס קרול, וללא עדר כבשים.

"...ואחר כך גל-עד וציון-שם קמים, לאות ולזכרון עלי עפר..."

חבריה ניסו לפנות אותה לבאר שבע, אבל הדרך היתה רחוקה ומשובשת, וברברה נכנעה לפצעיה, בגיל 22 בלבד.

גששים של הצבא עקבו אחר העדר הגנוב והגיעו לכפר בדואי בקרבת גבול מצרים דאז, שם נפתחה עליהם אש ממנה נהרג החיל יצחק פרומוביץ (19). שניים מהכפר נתפסו כאחראים לרצח ברברה – האחד מת טרם המשפט והשני נידון למאסר עולם.

"...ובני העם הזה, אם עוד אינם סומים, רואים את המסר והעקר"

הרצח זעזע את המדינה, וימים ספורים לאחר הירצחה, נתן אלתרמן הקדיש ל"נערה משדה בוקר" שיר בעיתון דבר - השיר אותו שיבצתי לאורך הטקסט.

ושנה לאחר הרצח יגיע אל שדה בוקר אחד, דוד בן גוריון, ויקבע את "הנקודה בנגב" כביתו החדש וכמבחנו של "בני העם הזה".

לצד השירים, הונצחה ברברה בחניון ובנחל סמוכים לשדה בוקר – "הרועה". אך אולי דווקא הנצחת פועלה ולא שמה הם שאחראים לשכחתה היחסית בסיפורי הגבורה של בניית ותקומת הארץ.

ואנחנו גם האחראים, שראינו את השלט ומיד קראנו בראש "הרועה" בסגול, לא בקמץ (ולא עזר התרגום האנגלי השגוי לצורת הזכר של המקצוע):

אבל אנשים טובים כמו מדריך הטיולים יואב אבניאון (שנעזרתי רבות בכתביו ובתמונות שאסף בשרשור הזה, לצד אתר ההנצחה הממלכתי וכתבת בלוגר בשם אלי אלון) הוסיפו את הקמץ לשלט מהחניון בהתחלה, ודואגים להפיץ את סיפורה המופלא ומעורר ההשראה של ברברה, החלוצה-האצילה שיצאה להפריח את הנגב ולא שבה.

credit: Yoav Avneyon

***כאן הסיפור כמעט ונגמר, וכך פרסמתי את השרשור בעמוד הטוויטר שלי ב-3 ביוני 2024.

למחרת, חיכתה לי הודעה מאדם (שביקש שלא אפיץ כאן את שמו), עם הרחבה מרגשת ומשמעותית לסיפורה של ברברה.

הסתבר שבשנות ה-30 הייתה בבית משפחת פרופר ילדה מאומצת נוספת.

ושהיא עדיין בחיים (96), והאדם שפנה אליי הוא קרוב משפחתה, שסיפר לה על השרשור!

ולהלן תגובתה: ***

במרכז - ברברה פרופר ; מימין - מריון וולף

אבל קודם כל, פרטיה: בשנת 1927 נולדה בגרמניה מריון למשפחת וולף.

משפחתה עלתה לתל אביב, ושלחה את מריון ללמוד בביה"ס אוולינה דה רושטילד בירושלים, שם הגיעו להסדר עם משפחת פרופר חשוכת הילדים שמריון תהיה תחת חסותם, במה שמכנים היום "אומנה".

כאשר גדלה מריון, יכלה לדאוג לעצמה ולחזור לחיק משפחתה הביולוגית שהתחילה להתבסס כבר בארץ.

ובערך באותה תקופה, יצאו הד,ר עמנואל ויוהנה לשוויץ, לאמץ את ברברה.

***ראיתי סימנים לכל זה בתחקיר המקורי על ברברה, אבל המידע היה חלקי, סותר ומבלבל***

אז איך הכל קרה באמת? מריון משתפת:

'ברברה הייתה בת לאם גרמנייה ואב יהודי, שעזב את האם. לאחר עליית הנאצים, האם פרסמה מודעה בעיתון שהיא מחפשת זוג טוב שיאמץ את ילדתה, והפרופרים ראו את המודעה והזמינו את השתיים לביתם שבירושלים.

לאחר שבוע האם התרצתה, וחזרה לגרמניה כשברברה נשארה בבית פרופר בארץ ישראל.

לאחר רצח ברברה ב-52', הפרופרים ניסו לעדכן את האם הביולוגית, אבל נודע להם שנרצחה אף היא בזמן מלחמת העולם ה-II, ככל הנראה במסגרת השתתפותה במחתרת ההולנדית.'

עמנואל פרופר נפטר בשנת 1976, ואשתו יוהנה כמה שנים אחריו, בחיק משפחתה בשוויץ.

מריון סיפרה שעם העשורים הקשר איתם נותק, אך היא זוכרת היטב איך גדלה לצד ברברה כמה שנים כאחיות לכל דבר, וכיצד שנים לאחר הרצח, יוהנה הייתה יושבת במרפסת ביתם ברחוב הנביאים בירושלים ומתאבלת על ברברה. ***אנצל את הבמה להודות שוב עד אין קץ לאותו קרוב משפחה של מריון שהוסיף לסיפור, ולעדכן שהגשתי לעיריית ירושלים בקשה רשמית להנצחת ברברה פרופר ברחובות עיר ילדותה. מקווה להוסיף פה בקרוב עדכון נוסף שהבקשה אושרה.***

עד הפעם הבאה,