הניסוי ששינה את זהות מועצת הביטחון: סיפור הולדת הגרעין הסיני

על רקע רוחות מלחמת העולם המתקרבת ואחרי שצללנו לסיפורי הרקע של תכניות הגרעין של צרפת ובריטניה (קישורים בסוף), הפעם נעסוק בתכנית הגרעין "הלגיטימית" האחרונה, החמישית במספר והאקטיבית ביותר בימינו - תכנית הגרעין של סין:

credit: Andy Wong, getty images

בשנת 1954 חל "משבר טיוואן הראשון" (מתוך כמה? ימים יגידו בקרוב), כאשר המפלגה הקומוניסטית של מאו (להלן המק"ס) בסין, אשר ניצחה במלחמת האזרחים של שנות ה-40 וכבשה את כל שטחי היבשה, ניסתה לנגוס בכמה איים קרובים לחוף בבעלות הרפובליקה של סין, הצד המפסיד במלחמה שהשתלט על האי שמכונה היום "טיוואן" (ובשלב זה, הם המייצגים היחידים של העם הסיני באו"ם ובעלי מושב קבוע במועצת הביטחון).

המשבר נגמר אחרי שהמק"ס לקחו 2 איים קטנטנים וארה"ב של אייזנהאור חתמה על ברית-הגנה עם טיוואן, כאשר בשיא המשבר נשיא ארה"ב איים על מאו בתקיפה גרעינית ישירה אם לא יחדלו את תוקפנותם. בדומה לדוברי קוריאנית ופרסית שבאו אחריו, המשבר הביא את מאו לומר ש"בעולמנו, אם לא נרצה שבריונים יכתיבו לנו מה לעשות, נצטרך להשיג נשק גרעיני בכל מחיר"

וכמו סינים רבים אחרים שבאו אחריו, למה לפתח מ-0 אם אפשר "לשאול" תכנונים מאחרים. ב-1957 מאו מנצל ניסיון הדחה כושל של חרושצ'וב ומציע לתמוך בו פומבית בתמורה לעזרה רוסית בפיתוח נשק גרעיני. שנה לאחר מכן נפתח מתקן העשרת האורניום הראשון בסין, לצד אב-טיפוס מוכן של פצצה וטיל סובייטי שיעזרו לסינים לקצר זמנים משמעותית.

וכאן נראה שחרושצ'וב קצת התחרט, כי ב-1959 סין ורוסיה מנתקות את כל שיתופי הפעולה הטכנולוגיים והצבאיים על רקע הביקורת של מאו על הדיאלוג של ברה"מ עם המערב ונטישת דרכיו של סטאלין. אבל את הנעשה אין להשיב, והאמריקאים שהיו עסוקים במשברי טילים משל עצמם חשבו שיקח לסינים עשורים להצליח ללא עזרת הרוסים. אבל  תכנית הגרעין הסינית המשיכה להתקדם. אולי לאט יותר, אבל קדימה.

קדימה, כי ברקע, שנות 58-62 היו שנות "הקפיצה הגדולה קדימה" של המק"ס תחת מאו, אשר כשמה אין-היא, ועשרות מיליונים של סינים מתו בה ברעב ומוקדי ידע ומדענים הוקעו והוכו. אבל חלק מהיעדים שהוגדרו ע"י מאו לתקופה היו " 2 פצצות, לווין אחד". וב-1964 הסינים צברו מספיק אורניום מועשר לניסוי ראשון.

בדומה לארה"ב ורוסיה ובשונה מבריטניה וצרפת, הסינים בחרו לבצע את הניסוי בשטחם, אבל בדומה לכולם ליד אנשים שהשלטון לא אוהב/לא אכפת לו מהם - במדבריות "לופ נור" שבמחוז המערבי (והמוסלמי...) שינגי'אינג.

ב-16 באוקטובר 1965 הסינים מפוצצים פצצה גרעינית בראש מגדל בגובה 100 מ' ובעוצמה של 22 קילוטון (150% הירושימה), ונכנסים בתשואות של עצמם למועדון המעצמות הגרעיניות, וזמן קצר לאחר מכן ביצעו ניסויים נוספים בהטלת הפצצה ממטוס ובעזרת טיל.

ממשלת טיוואן קראה לארה"ב לתקוף את סין כתגובה לניסוי, ואף התחילה בעקבותיו בתכנית גרעין חשאית משל עצמה (שנכשלה, שרשור ליום אחר..), אבל זה כבר היה מאוחר מדי. כמו שמאו חזה, גם עם צבא לא מודרני, עם הנשק הגרעיני סין הפכה לגורם שאי אפשר להתעלם ממנו, וב-1971 החליפה את טיוואן באו"ם ובמועצת הביטחון בתור נציגת העם הסיני הבלעדית. וארה"ב הסירה את הנשק הגרעיני שאיחסנה בטיוואן (אך השאירה את ברית ההגנה..)

ולמה אנחנו לא מכירים את "אופנהיימר" או "סחרוב" הסיניים? כי ב-1966 מאו מכריז על "המהפכה התרבותית", בה אקדמאים נרדפו אפילו יותר מבקפיצה הגדולה (כן, כמו שראיתם בנטפליקס ב"בעית 3 הגופים"). יאו טונגבין, מאבות הפצצה הסינית שלצערו למד פיזיקה בחו"ל הוכה למוות, ועוד כ-4,000 ממדעני ה"2 פצצות לווין אחד" נרדפו, הוכו, או הוכרחו להתאבד. ולמקרה שיום אחד המק"ס יכירו בחיים שלאחרי המוות, ב-1999 טונגבין זוכה ועוטר במדליה.

ב-2011 המק"ס פרסמו מחדש את דוקטרינת הגרעין הסינית, לפיה הנשק נועד להרתעה בלבד ו"בשום מצב או נסיבות סין לא תהיה הראשונה להשתמש בנשק גרעיני". עם זאת, לצד המתיחות הגוברת בשנים האחרונות מול טיוואן וארה"ב, סין משקיעה רבות בשנים האחרונות בשיפור יכולות השיגור של הנשק הגרעיני שלה, ולהגדיל דרמטית את הארסנל שלה.

ההערכה הנוכחית היא שיש בידי סין כ-500 ראשי קרב גרעיניים וכ-350 טילים בין-יבשתיים, אך בניגוד לשאר המדינות שמצמצמות/שומרות על הארסנל (היקר לתחזוקה) קבוע, סין מתכננת להגיע ל-1,500 ראשי קרב ניתנים לשיגור בטילים מודרניים עד לשנת 2035. למה צריך כ"כ הרבה למטרות הגנה/הרתעה בלבד?

למאו, כלומר לשי, התשובות....