איך ולמה התמלא הים הצפוני בטורבינות רוח ימיות?

מה הסיפור של טורבינות הרוח הימיות (Offshore wind platform), איך הן הגיעו למלא את רוב הים הצפוני (ואז להתגמד ע"י פרויקט של מדינה אחרת), והאם הן שוות את ההשקעה האדירה בהן?בואו נצלול פנימה:

נתחיל בבסיס (טיפה פיזיקה, לא לנטוש עדיין). טורבינה היא מנוע שממיר זרימת גז/נוזל לאנרגיה סיבובית (ואז דינמו-גנרטור ממיר את התנועה הסיבובית לזרם חשמלי באמצעות מגנט מסתובב).

כל דון קישוט יודע שלהשתמש באנרגיית רוח זה קונספט לא חדש לאדם, אבל טורבינות ימיות זה יחסית כן – הראשונות המבצעיות הוקמו בדנמרק בשנות ה-90! אז מה ההיגיון בלבנות אותן בלב הים?

קודם כל, הרוחות בים הרבה יותר חזקות והרבה יותר תכופות מרוחות ביבשה (=יותר חשמל!), ואפשר לסדר את הטורבינות במבנים ללא התחשבות בחוסמי רוח כמו הרים או ערים. הריכוז שלהן מקל גם על הולכת החשמל בשעות העומס, שכן צבירת ואגירת אנרגיה היא אתגר עצום של אנרגיות מתחדשות.

הבעיות של טורבינות רוח ימיות הן עלות הקמה ותחזוקה גבוהה (במיוחד במים עמוקים, עוד נעמיק בזה), כי הטכנאי שיתקן אותן לא קופץ רגע לאוטו אלא צריך מסוק, והנזק המצטבר שמי הים המלוחים עושים למתכות (תשאלו את האוטו שלי מאז שעברתי לגור בחיפה). בהערכה גסה ובהינתן חומר גלם חינמי, התחזוקה היא כשליש מהפרויקט, שזה מלא.

אז איפה נמצא כאלו? נחפש (א) ים נמוך יחסית, (ב) מדינות עשירות עם חיבה לאנרגיה ירוקה שיממנו את הטכנולוגיה היקרה –

והגענו לים הצפוני, זה שבין איי בריטניה למישורי דנמרק-גרמניה-הולנד-בלגיה. והו בוי כמה טורבינות רוח יש בים הצפוני (מוזמנים לשחק במפה אינטראקטיבית לנושא כאן: North Sea Wind Farms - Interactive Web Map (mangomap.com)).

החלוצה הייתה דנמרק שהקימה ב-1991 בעלות של 10 מיליון יורו של ימינה אסדות רוח בעומק 4 מטר, 2 ק"מ מהחוף, שייצרו כ-5 מגה-וואט (לא נכנס יותר מדי ליחידות, תדעו רק שכושר הייצור בישראל כולה הוא כ-20 ג'יגה-וואט; פי 4000).

מאז ובמימון ציבורי נרחב, אנגליה הפכה לחלוצה בתחום והקימה שדות טורבינות רבות, כאשר בעשור התחום עבר שיפורים טכנולוגיים ותחרותיים רבים, שהגדילו את הניצולת וסך החשמל המיוצר, והקטינו משמעותית את עלות הפרויקטים פר מגה-וואט מיוצר – ב2017 מחירי החשמל מהטורבינות האנגליות הגיעו למחיר החזוי ל-2050, זולים יותר מגרעין ותחרותיים עם גז (שמאז רק עלה עוד).

עיקר התחנות האנגליות נבנו בשפך התמזה לא רחוק מלונדון, שהיא גם צרכנית החשמל הגדולה ביותר באזור. המפורסמת שבהם היא ה- London Array (המצולמת בראשית הפוסט) שנחנכה ב-2013 בעומק של 20 ק"מ מהחוף, עלתה 1.8 מיליארד ליש"ט, יש בה 175 טורבינות בעומק של 25 מטר והיא מפיקה 630 מגה וואט. איזה התקדמות בעשרים שנה!

גם להולנד, גרמניה (ששולטת בשוק הטורבינות עם סימנס) ודנמרק פרויקטי ענק בני מאות טורבינות רוח בים הצפוני, אבל השחקנית החדשה בתחום היא סין, שבכמה שנים בודדות שפכה מיליארדים והפכה ליצרנית הגדולה בעולם בפער – 49% מהחשמל המיוצר בעולם ע"י טורבינות רוח נעשה בסין, כשבריטניה אחריה עם 22% ואז כל השאר.

עם זאת, הבריטים חונכים בימים אלו את פרויקט טורבינות הרוח הימיות הגדול בעולם – Dogger Bank (בלב הים הצפוני, ע"ש היבשת השקועה שמתחתיו, עליה יש פוסט שלם ונפרד באתר זה!).

פרויקט דוגרבנק עתיד לייצר 3.6 ג'יגהוואט, הוא 130 ק"מ בלב ים ומשתרע של שטח גדול פי 2 מהעיר ניו יורק (על 5 רובעיה)!

source: source: https://www.equinor.com/news/202310-dogger-bank

אז נכון ש-~70 הג'יגהוואט העולמיים שמיוצרים ע"י טורבינות רוח ימיות הן בערך 1% מהתצרוכת העולמית, ונכון שהאמריקאים עוד לא ממש בעסק ובלעדיהם קשה להזיז את המחט, ונכון שיש גם השפעות סביבתיות שליליות לתחום (במיוחד ליונקי ים גדולים וציפורים נודדות). אבל עצם העובדה שהוא מושך אליו שחקניות אנרגיה מסורתית עצומות כגון Orsted, EON, אקווינור, GE ושנגחאי אלקטריק – מעידה שהוא עתיד רק להמשיך ולהתפתח ולהוות בתקווה אלטרנטיבה אמיתית וברת קיימא לצרכי האנרגיה הגדלים של האנושות.

עד הפעם הבאה,